בתחילת דרכו המקצועית שאל את עצמו ד"ר ג'ון סארנו מדוע מטופלים כה רבים הסובלים מכאבים כרוניים אינם מחלימים, ומדוע ניסיונותיו להביא להקלה נכשלים שוב ושוב. לאורך שנים של תצפית, טיפול וחקירה מעמיקה של התופעה, הגיע להבנה חדשה ושונה לגבי מקור הכאב – כזו שאינה נשענת על בעיה מבנית בעמוד השדרה.

בהסתמך על מחקרים שזיהו ירידה באספקת חמצן לרקמות בזמן כאב, הציע סארנו הסבר ביולוגי חלופי: הכאב נוצר כתוצאה מירידה זמנית והפיכה בזרימת החמצן לרקמות רכות בגב וברגליים – כמו שרירים, עצבים וכלי דם. מבחינה פיזיולוגית, מדובר במנגנון הגיוני: חוסר בחמצן מוביל לשימוש מוגבר בסוכר, שתוצר הלוואי של פירוקו הוא חומצת חלב – חומר שמוכר כמעורר כאב.

​

תיאוריה זו, שמסיטה את המוקד מהמבנה אל התפקוד, טומנת בתוכה פוטנציאל משחרר עבור הסובלים מכאב גב כרוני: ההבנה שמקור הכאב אינו נזק קבוע ובלתי הפיך, אלא תהליך גופני הפיך – מפחיתה את הפחד והחרדה המלווים לרוב כאב כרוני, ומאפשרת תקווה לריפוי.

אך בשלב זה עולה שאלה עמוקה יותר: אם הכאב נגרם מירידה באספקת החמצן, מה גורם לירידה הזו מלכתחילה?

​

כאן נכנסת לתמונה תובנתו הייחודית של סארנו, שמקשרת בין תהליכים רגשיים ותודעתיים לבין תסמונות כאב גופניות. בדומה לממצאיו של זיגמונד פרויד, שתיאר לראשונה קשר בין גוף לנפש דרך תסמינים היסטריים, מציע סארנו מנגנון פסיכו-פיזיולוגי שונה במקצת – אך רחב היקף בהרבה. הוא טוען שכיום אנו עדים ל"מגיפה שקטה" של תסמונות פסיכוסומטיות, הנובעות מהלחצים והמתחים של החיים המודרניים.

​

הפרפקציוניזם, הצורך לרצות אחרים, והלחץ לעמוד ביעדים בלתי פוסקים יוצרים מציאות שבה רגשות יומיומיים כמו כעס, תסכול או אכזבה נדחקים לעיתים קרובות אל מחוץ למודעות. רגשות אלו, כשהם נותרים בלתי מודעים ולא זוכים לעיבוד, מצטברים בתת-המודע – ודרכו, באמצעות מנגנון מוחי מסוים, באים לידי ביטוי כתסמינים גופניים, לעיתים בצורה של כאב כרוני.

​

עוד קבוצה שנמצאת בסיכון גבוה לפתח כאבים פסיכוסומטיים היא כזו שעברה אירועים טראומטיים – בין אם לאחרונה ובין אם בילדות. מחקר נרחב שנערך בשיתוף המרכז לבקרת מחלות בארה"ב (CDC) ומרכז קייזר פרמננטה – הידוע כ-ACE Study – חיזק את ההבנה כי טראומות ילדות מעלות משמעותית את הסיכון להתפתחות בעיות רפואיות בהמשך החיים, כולל כאבים כרוניים.